עומק השדה הוא תכונה בסיסית חשובה מאוד בצילום בכלל ובצילום נוף בפרט ודוגמא קלאסית למצב של שמיכה קצרה מידי. הוא משמעותי הן בפן האומנותי של התמונה והן בפן הטכני שלה והוא הבסיס לבחירת נקודת הפוקוס בצילום נוף. מה זה עומק השדה, מה משפיע עליו וכיצד ניתן להתמודד עם האתגרים שהוא מציב בפנינו כצלמי נוף - בכתבה הבאה
אם יצא לכם לצלם תמונת נוף שאהבתם ולגלות, אחרי שהדפסתם אותה בהגדלה, שהרקע או החזית שלה נראים קצת 'רכים' ולא מאה אחוז חדים אתם בחברה טובה. אל תאשימו את הציוד שלכם ואין צורך למהר לחנויות להחליפו. ככה עובדת האופטיקה, ועד שימציאו את הפיסיקה מחדש עם זה אנחנו צרכים להתמודד. הכתבה הבאה מציעה כמה דרכים איך לעשות זאת, אבל לשם כך בואו נבין תחילה מהו עומק השדה ומה משפיע עליו.
עומק השדה מוגדר כמרחק שבין העצם הקרוב ביותר והרחוק ביותר בתמונה שעדיין מתקבלים בחדות סבירה. או קיי, ועכשיו להסבר. כאשר אנו מפקסים לנקודה מסוימת בתמונה אנחנו בעצם משנים את המרחק שבין העדשה לחיישן כך שקרני האור היוצאות מהנקודה מתמקדות בדיוק על גבי החיישן. לצערנו, עדשת המצלמה יכולה להתמקד בזמן נתון למרחק אחד בלבד (להלן מישור הפוקוס). כל מה שנמצא קרוב יותר או רחוק יותר כבר לא יהיה בפוקוס, כלומר קרני האור היוצאות מנקודות אלו מתמקדות לפני או אחרי החיישן. למזלנו, זה לא כל כך נורא, כי עד גבול מסוים העין האנושית לא ממש מבחינה בכך. עומק השדה הוא כל מה שבתוך הגבול הזה, כלומר אותו אזור בתמונה שהחדות בו עדיין מתקבלת על הדעת.
הגבול בין חדות קבילה ללא קבילה נקבע על ידי קוטר מעגל הטשטוש (circle of confusion), כתם האור שנוצר על החיישן מנקודה שאינה על מישור הפוקוס. היכן בדיוק עובר הגבול הזה (כלומר מהו גודל מעגל הטשטוש שעדיין נחשב חד) זו שאלה מורכבת בפני עצמה, אבל כאשר הוא גדול מידי ונראה לעין הנקודה נמצאת מחוץ לעומק השדה. או קיי, ואיפה אנחנו כצלמים נכנסים לתמונה? בדיוק כאן, כי עבור קוטר מעגל טשטוש נתון עומק השדה הוא פונקציה של מפתח הצמצם, אורך המוקד של העדשה והמרחק אליו מיקדנו אותה. כך אנחנו מקבלים סוג של שליטה, לפחות מסוימת. ושליטה, הרי, זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים.
את עומק השדה עבור נתוני הצילום הרלוונטיים אפשר למצוא בקלות בטבלאות ואפליקציות ייעודיות או על סקאלה שקיימת בחלק מהעדשות. עבור כל אורך מוקד ומפתח צמצם שבחרנו אנחנו יכולים לדעת מהו המרחק לפני ואחרי הנקודה אליה פיקסנו שיהיה עדיין חד (במידה סבירה כאמור). זה טוב, לא? ברור שזה טוב. כי כך אנחנו יכולים לתכנן לאן לפקס ואיזה אזור בתמונה יהיה חד. צלמי פורטרטים, בעלי חיים או ספורט, למשל, מעדיפים בדרך כלל עומק שדה רדוד שיוצר הפרדה טובה של הנושא מהרקע. זה אפשרי כמובן גם בצילום נוף, ולעיתים אנחנו מנצלים זאת למטרות אומנותיות, אבל לרוב השאיפה בצילום נוף היא לעומק שדה גדול ככל האפשר ותמונה חדה מקצה לקצה. וכאן בדיוק מתחיל האתגר.
חלק מטבלת עומק שדה עבור אורך מוקד של 24 מ"מ:
מרחק פוקוס | f/8 | f/11 | f/13 | f/16 |
|---|---|---|---|---|
0.75m | 0.58-1.07 | 0.53-1.30 | 0.50-1.50 | 0.47-1.84 |
1.0m | 0.71-1.67 | 0.64-2.31 | 0.60-3.05 | 0.56-4.94 |
1.50m | 0.97-3.84 | 0.81-10.53 | 0.74-∞ | 0.68-∞ |
2.0m | 1.10-10.82 | 0.93-∞ | 0.85-∞ | 0.77-∞ |
עומק השדה הוא דוגמא קלאסית של שמיכה קצרה מידי שדורשת החלטה איזה חלק של הגוף נעדיף לכסות ואיזה יישאר חשוף, או במקרה שלנו - איזה חלק של התמונה יהיה חד ואיזה קצת פחות. האתגר גדול במיוחד בתמונות הכוללות פורגראונד קרוב ומשמעותי ורקע רחוק ומשמעותי. בכל זאת, הנה כמה שיטות פעולה שמאפשרות לנצל את מלוא אורך השמיכה, ואפילו קצת להאריך אותה.
1. מפתח הצמצם
בעזרת הצמצם אנחנו יכולים כמובן להשפיע על כמות האור שמגיעה לחיישן. אבל כפי שכבר צוין, גם עומק השדה תלוי (בין היתר) במפתח הצמצם. ככל שהוא סגור יותר (מספר f גדול יותר) כך עומק השדה המתקבל יהיה גדול יותר. לרוב צמצמים של f/9 עד f/16 הם הטווח השימושי ביותר בצילום נוף כדי לקבל עומק שדה גדול. למה לא לסגור צמצם אפילו יותר אתם שואלים, f/22 נניח? כאן נכנסת לתמונה תופעה אופטית אחרת בשם דיפרקציה שפוגעת בחדות התמונה לכן עדיף להימנע מכך. האם בכך נפתרו כל הבעיות ובא לצלם גואל? ברור שלא. צמצם סגור מגדיל אמנם את עומק השדה אבל עדיין לא מבטיח תמונה חדה מהקרוב לרחוק, וככל שמתרחקים (או מתקרבים) מנקודת הפוקוס התמונה תהיה חדה פחות. וכמו כל דבר בחיים יש גם חסרונות: כשהצמצם סגור מגיע פחות אור לחיישן, מה שמחייב מהירות חשיפה איטית יותר (או איסו גבוה יותר). בתנאי אור בעיתיים זה מחייב שימוש בחצובה ותשומת לב רבה לעצמים בתנועה. עבור צילום נוף, על כל פנים, התועלת עולה בדרך כלל בהרבה על המחיר, ולפחות מאפשרת לנו להשתמש בכל אורך השמיכה, שזה כבר טוב.
2. המרחק ההיפרפוקאלי
המרחק ההיפרפוקאלי הוא המרחק הקרוב ביותר שאם נפקס אליו את העדשה עדיין נקבל חדות סבירה עד אינסוף. זו ההגדרה. מה שיפה הוא, שפיקוס למרחק ההיפרפוקאלי (H) מבטיח את עומק השדה הגדול ביותר האפשרי - ממחצית המרחק ההיפרפוקאלי (H/2) ועד אינסוף. עבור מעגל טשטוש בקוטר נתון תלוי המרחק ההיפרפוקאלי באורך המוקד של העדשה ובמפתח הצמצם. כך לדוגמא עבור אורך מוקד של 24 מ"מ וצמצם f/11 המרחק ההיפרפוקאלי הוא 1.72 מטר. אם נפקס למרחק 1.7 מטר נקבל חדות סבירה ממרחק 86 ס"מ ועד אינסוף.
עד כאן נשמע כמו חלומו הרטוב של כל צלם נוף. החדשות הטובות הן שלא צריך להתחיל להציב מספרים בנוסחאות מסובכות. ניתן למצוא את המרחק ההיפרפוקאלי בקלות באפליקציות צילום ייעודיות או בטבלאות שזמינות ברשת. החדשות הפחות טובות הן שזהו פתרון טוב, אפילו טוב מאוד, אבל עדיין לא מצוין. על פי ההגדרה, החדות הנדרשת בקצות עומק השדה סבירה בלבד. האם זה מספיק? לפעמים כן ולפעמים פחות, תלוי בתמונה ובמה שאנחנו מתכננים לעשות איתה. ומה לגבי 86 הסנטימטרים הקרובים (מהדוגמא שלמעלה)? לפעמים הם לא פחות חשובים. אם נחזור לרגע לשמיכה שלנו, אז שימוש במרחק ההיפרפואלי מותח אותה עד קצה היכולת. לא תמיד זה מספיק.
3. שימוש בעדשת Tilt/Shift
זוהי טכניקה מרתקת מבחינה אופטית שהיום נפוצה פחות אבל מוכרת עוד מהמאה ה-19. חלוצי צילום הנוף של התקופה ההיא כבר השתמשו בה על מנת להשיג את החדות הרצויה. שימוש בעדשת טילט והטיית העדשה לא באמת משנה את עומק השדה אלא את מישור הפוקוס ובכך מאפשר לקבל תמונה חדה מקרוב לרחוק אפילו בצמצם פתוח. אם תרצו, הוא משנה את הפוזיציה של השמיכה, נגיד להתכסות לאורך האלכסון שלה. שינוי מישור הפוקוס אינו מתאים לכל סיטואציה ועלול במקרים מסוימים להביא לתוצאות קצת לא צפויות, לדוגמא עץ קרוב יכול להיות חד בגזע שלו אבל מטושטש בצמרת. מעבר לצורך בעדשה נוספת (ולרוב יקרה), הטכניקה דורשת תרגול והבנה של שיטת העבודה והאופטיקה המאוד לא טריוויאלית של עדשות מסוג זה. בקיצור, זהו פתרון מעניין ובתנאים המתאימים מאוד אפקטיבי, אבל אני יודע שעבור רובנו האופציה הזו תישאר כנראה על הנייר בלבד.
4. הערמת פוקוס
אם היו מציעים לכם פתרון שמאפשר להאריך את השמיכה עד אין סוף הייתם מתנגדים? כנראה שלא. הערמת פוקוס היא טכניקה לא מסובכת שהעידן הדיגיטלי ושימוש בתוכנת עריכה מאפשרים לבצע בקלות יחסית ולקבל תמונה חדה באמת מקצה לקצה. מומלץ במיוחד כשאנו מצלמים ממרחק קצר מאוד לאלמנט הקרוב למצלמה. כדי לבצע זאת יש לצלם על גבי חצובה מספר תמונות במרחקי פוקוס שונים מבלי להזיז את המצלמה או לשנות את הגדרות החשיפה ואחר כך לחבר אותן בתכנת העריכה. הטכניקה הזו מתאימה פחות כשיש עצמים בתנועה (ענפים, עלים, פרחים וכו' ורוח חזקה למשל יוצרים בעיה) והיא דורשת היכרות עם תכנת עריכה (מומלץ בלי קשר), אבל מעבר לכך בשילוב עם צמצם סגור מספקת את הפתרון המושלם ביותר ואת עומק השדה האמיתי הגדול ביותר. בקיצור, מומלץ ללמוד ולהתנסות (זה פחות מסובך ממה שאולי נראה).
לסיכום, עומק השדה הוא נושא מורכב וחשוב שדורש מאיתנו לא פעם קבלת החלטות על פי הצרכים בשטח. השאיפה שלנו כצלמי נוף היא לרוב היא להאריך אותו כמה שניתן וכפי שראינו יש כמה דרכי פעולה להשיג זאת שלכל אחת מהן יש יתרונות, מגבלות וחסרונות. המטרה היא לבחור את הגישה המתאימה ביותר לסיטואציה ולתוצאה הרצויה. הבנה טובה של הנושא ושל הכלים העומדים לרשותנו תסייע לנו ליישם מדיניות פוקוס מתאימה שתבטיח שהאלמנטים החשובים בתמונה יהיו חדים במידה מספקת וכך להגיע לתוצאה שתשביע את רצוננו. אבל על כך בפעם הבאה.
Comments