חשיפה נכונה בצילום נוף

מדידת אור וחשיפה נכונה היא אחד התנאים הבסיסיים לצילום נוף מוצלח. אבל מהי חשיפה נכונה וכיצד להשיג אותה? המאמר הבא מציע גישות אפשריות לקבלת חשיפה נכונה בצילום נוף

אור הוא חומר הגלם של הצילום. אבל כמה ממנו צריך בתמונה? כיצד לקבוע את החשיפה באופן המדויק והנכון ביותר? נושא חשוב זה העסיק את עולם הצילום מאז ראשית ימיו. הכתבה הקודמת עסקה בהבנת אופן מדידת האור של המצלמה, באתגרים שהיא מציבה בפנינו ובהגדרות המצלמה המתאימות לצילום נוף. מומלץ לקרוא אותה כאן כרקע. הפעם נעסוק באסטרטגיות מקובלות לקבלת חשיפה נכונה בצילום נוף.

גישות לחשיפה נכונה

המצלמה הדיגיטלית מאפשרת לנו לדעת בקלות ובזמן אמת את מצב החשיפה והאם חרגנו מהטווח הדינאמי של החיישן. ההיסטוגרמה היא כלי מדהים שכדאי מאוד (מאוד!) להשתמש בו (הסבר לגבי ההיסטוגרמה בכתבה הקודמת שעסקה בין היתר בכך). בצילום הדיגיטלי קיימות שתי גישות לקבלת חשיפה נכונה: 1. לוודא שהטווח הדינאמי של התמונה אינו חורג מזה של המצלמה ולדייק את החשיפה מאוחר יותר בעריכה. במילים אחרות לדאוג שההיסטוגרמה תקינה ואין חריגות של פיקסלים שרופים או שחורים המייצגים אזורים בהם לא נראים פרטים כלל. על פי גישה זו, כל זמן שאנחנו נמצאים בתוך הטווח הדינאמי של המצלמה אנחנו בסדר. גישה זו פופולרית מאוד בעידן הדיגיטלי ויש לה לא מעט יתרונות, במיוחד קלות הביצוע, נוחות ומהירות (שיקול לא מבוטל כלל בצילום נוף). אבל האם הסתמכות על ההיסטוגרמה בלבד פותרת באופן סופי ומוחלט את אתגר החשיפה? במידה מסוימת כן, אבל באופן סופי ומוחלט - לא בטוח. מדוע? כי גישה זו איננה מתחשבת במצב האמיתי בשטח. הניסיון להכניס הכל לטווח ההיסטוגרמה עלול לדחוק את הבהירים ימינה ואת הכהים שמאלה, לעיתים אפילו לאזורים בהם יהיה קשה עד בלתי אפשרי להציל מהם פרטים. עצם או אזור כהה, לדוגמא, יתקבל באופן שונה (כהה יותר) כשהנוף מואר בשמש ישירה מאשר אותו העצם בדיוק כאשר הנוף מוצל. 2. הגישה השנייה, שמקורה בעידן הצילום האנלוגי, גורסת שיש לדייק את החשיפה כמה שאפשר בזמן הצילום בשטח כך שהתוצאה שנקבל תשקף בצורה הנכונה והמדויקת ביותר את המציאות. שיטת האזורים המפורסמת של אנסל אדאמס היא היישום של גישה הזו.

ההיסטוגרמה היא אחת המתנות הגדולות של הצילום הדיגיטלי. האם הסתמכות עליה בלבד פותרת את אתגר החשיפה בצילום נוף? לא בטוח

שיטת האזורים

שיטת האזורים (Zone System) לקבלת חשיפה אופטימלית הוצגה על ידי אנסל אדאמס ופרד ארצ'ר בשנת 1940 ושימשה דורות של צלמים בעידן האנלוגי. היא הרבה פחות פופולרית כיום אבל הבנה שלה יכולה לעזור להגיע לחשיפה מדויקת יותר גם בעידן הדיגיטלי. אחד היתרונות הגדולים של השיטה גם כיום הוא שהיא מכריחה אותנו לנתח את הסיטואציה ולהתחשב בתאורה ובאלמנטים השונים מולם אנו עומדים, ולא להסתמך באופן עיוור על המלצות המצלמה. השיטה מחלקת את הספקטרום ל-11 אזורים (0 עד 10) על פי רמת הבהירות, מהכהה ביותר (אזור 0, שחור מוחלט) לבהיר ביותר (אזור 10, לבן מוחלט). אזור 5 הוא האפור האמצעי. האזורים בהם ניתן להבחין בפרטים הם 3 עד 8. ההבדל בין שני אזורים שכנים מציין סטופ אחד (הכפלת כמות האור). הרעיון הוא להעריך באיזה אזור נמצא העצם במציאות ולקבוע את החשיפה כך שהוא יתקבל באותו אזור גם בתמונה.

ייצוג גראפי של שיטת האזורים

יישום בעידן הדיגיטלי

האם שיטת האזורים של אנסל אדאמס רלוונטית גם כיום בעידן הדיגיטלי? ובכן, כן ולא (תודו שזו תשובה מצוינת). כלומר, בהחלט ניתן להשתמש בה ואפילו די בקלות, אבל יש צורך בהתאמות כי החיישן הדיגיטלי בכל זאת מתנהג קצת אחרת מסרט הצילום. כיצד לעשות זאת? 1. בחרו עצם או אזור כהה בנוף והעריכו באיזה אזור על הסקאלה הוא נמצא. 2. בצעו אליו מדידת אור נקודתית (spot, חשוב). נתוני החשיפה שהמצלמה תציע יציבו אותו באזור 5 (ראה כתבה קודמת מדידת אור בצילום נוף) 3. ווסתו את החשיפה בהתאם (באמצעות כפתור פיצוי החשיפה או במצב ידני). לדוגמא: אם אנו רוצים את העצם באזור מס' 3 יש להוריד את החשיפה בשני סטופים ממה שמציעה המצלמה (מאזור 5 לאזור 3). 4. החשש בצורת עבודה זו היא חשיפת יתר באזורים הבהירים. בעידן הפילם ניתן היה לטפל בכך בזמן הפיתוח. בעולם הדיגיטלי יש לוודא בהיסטוגרמה (כן, שוב ההיסטוגרמה) שהבהירים אינם חורגים מעבר לטווח הדינמי של החיישן (ובמידה שיש חריגה להשתמש בפילטר מדורג או לבצע ריבוי חשיפות). 5. וזהו, צלמו.

הערה: הטווח הדינאמי של המצלמות החדישות גדול יותר מ-10 סטופים עליהם מתבססת שיטת האזורים ומגיע לעיתים אפילו עד 14 סטופים. במקרים כאלו ניתן יהיה לסגור אף יותר סטופים כדי לנצל את מלוא הטווח.

על מנת לקבל את החול הגעשי בצבע השחור הטבעי שלו נדרש פיצוי חשיפה שלילי. החוף השחור בויק, איסלנד

חשיפה לימין

הכלל המפורסם של אדאמס היה "חשפו לכהים ופתחו לבהירים" ("Expose for the shadows, develop for the highlights") והתבסס על התכונות של הפילם וההתנהגות שלו בפיתוח. החיישן הדיגיטלי מתנהג בדיוק הפוך. כלומר בערך. פיקסלים שרופים או קרובים לכך יוצגו כלבן מוחלט ללא אפשרות להציל מהם פרטים בעריכה, בעוד פיקסלים באזורים הכהים ניתנים לפתיחה, לפחות עד גבול מסוים כמובן. לכן חשיפה לימין (Expose To The Right) או המונח המדויק יותר - חשיפה עבור הבהירים (Expose for the highlights) היא אסטרטגיה מקובלת ויעילה בצילום נוף דיגיטלי. מקור המונח הוא בהיסטוגרמה והרעיון הוא לחשוף הכי מואר (הכי קרוב לצידה הימני של ההיסטוגרמה) מבלי לעבור את הגבול. בצורה כזו נמנע מאזורים בהירים שרופים ונקבל כמה שיותר מידע באזורים הכהים. בניגוד לתקופת הפילם, המצלמה הדיגיטלית מאפשרת לנו לבצע זאת בקלות על ידי מבט קצר במסך האחורי ללא צורך במדידות אור רבות, חישובים וטבלאות. צילום בקבצי Raw (מומלץ תמיד) יאפשר לנו מאוחר יותר לתקן בקלות יחסית את החשיפה והניגודיות בעריכה. כרגיל, במידה והטווח הדינמי של התמונה גדול מידי וחורג מגבולות ההיסטוגרמה, אין ברירה אלא להשתמש בפילטר ND מדורג או לבצע מספר חשיפות ולחבר אותן בעריכה (או לחיות בשלום עם אזורים שרופים או שחורים בתמונה).

חשיפה עבור הבהירים - שימו לב לאזור הכמעט שרוף באזור זריחת השמש. באנף, קנדה

פילטר ND מדורג (GND)

פילטר מדורג ( Graduated Neutral Density Filter) שימושי במצבים בהם הטווח הדינמי של הנוף המצולם גדול מזה של המצלמה. הפילטר כהה בחלקו העליון ושקוף בחלקו התחתון ובכך מכהה את השמיים שהם לרוב החלק הבהיר ביותר בצילום נוף ומפחית את הניגודיות של התמונה. הוא קיים בעוצמות החשכה שונות (נמדדות בסטופים) ובכמה אופציות לאזור המעבר (רך, בינוני או חד). הפילטר המדורג מתאים למצבים בהם קו האופק ישר או כמעט ישר. לצערנו בטבע לא תמיד זהו המצב. במקרים כאלו יש צורך לבצע כמה חשיפות ולשלב ביניהן בעריכה.

פילטר מדורג חוסם חלקית את האור בחלק העליון של התמונה

ריבוי חשיפות (HDR)

ביצוע מספר חשיפות וחיבור ביניהן בעריכה היא דרך פעולה מקובלת ויעילה המאפשרת להתמודד טווח דינמי גדול גם כשקו האופק מורכב ולא מאפשר שימוש בפילטר מדורג. הפרקטיקה היתה בשימוש כבר מראשית הצילום האנלוגי אך הפכה נפוצה יותר בעידן הדיגיטלי. על מנת ליישם אותה יש להציב את המצלמה על גבי חצובה ולצלם מספר תמונות (לרוב שתיים) בחשיפה שונה. לאחר מכן יש לפתוח את התמונות בשכבות זו מעל זו בתכנת עריכה דוגמת פוטושופ ולשלב ביניהן על ידי שימוש במסכות. ברשת ניתן למצוא מדריכים רבים המסבירים במדויק את אופן הביצוע.

סופו של דבר

שיטת האזורים של אנסל אדמס היתה תהליך שלם שהחל בצילום התמונה והסתיים בחדר החושך. פיתוח התמונה, על פי אדאמס, לא פחות חשוב מביצוע חשיפה נכונה בשטח. בהקבלה לעולם הדיגיטלי - שימוש בתכנת עריכה הוא חלק בלתי נפרד מצילום נוף (או כל צילום אחר). בלעדיו יהיה קשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לקבל טונאליות, ניגודיות וצבעים נכונים, גם אם תעשו הכל נכון בשטח. אם אתם עדיין לא שם - מומלץ להתחיל. כדי לאפשר זאת צלמו בקובץ RAW. קובץ זה מכיל את המידע המלא שנקלט על גבי החיישן ומאפשר גמישות רבה בעריכה, כמו להציל פרטים באזורים הכהים והבהירים (כל זמן שהם לא כהים או בהירים מידי כמובן).