חלוצי צילום הנוף היא סדרת כתבות המביאה את סיפורם של כמה מענקי הז'אנר הראשונים שאחראים במידה רבה על התפתחות התחום מראשית דרכו אל עבר מה שאנחנו מכירים כיום. והפעם סיפורו של אדווארד ווסטון - מגדולי הצלמים של כל הזמנים.
הרבה חלקיקי אור עברו בעדשות מאז הצליח המדען הצרפתי ניספור נייפס לקבע לראשונה את התמונה בשם "מבט מהחלון בלה גרה" על גבי משטח מתכת ב-1826/7. החל ממחצית המאה ה-19 הפך הצילום לשימושי יותר וצלמים רבים ברחבי העולם החלו להנציח בעבודתם גם את הנוף והטבע, נושא שעד אז היה נחלתם הבלעדית של הציירים. בסדרת כתבות זו אביא את סיפורם של כמה מחלוצי צילום הנוף. צלמים פורצי דרך שאחראים במידה רבה על התפתחות התחום למה שאנחנו מכירים היום.
אדווארד ווסטון, מגדולי הצלמים האמריקאים של תחילת המאה ה-20, השאיר אחריו מורשת יוצאת דופן והוא נחשב אחד הצלמים המשפיעים והחשובים בתולדות הצילום. את צעדיו הראשונים בצילום החל כנער מתבגר בפארקים של שיקאגו עם מצלמה שקיבל מאביו כמתנה. עד מהרה התגלה כשרונו. ב-1906 בהיותו בן 21 התפרסם לראשונה צילום שלו במגזין. באותה שנה כבר עבר לקליפורניה והחל לעבוד בצילום כמקצוע. אחרי מספר שנות עבודה כעוזר לצלמים אחרים ולימודי צילום פורמליים אותם השלים תוך 6 חודשים במקום 12 מקובלים, פתח ווסטון ב-1911 סטודיו משלו בו עסק בעיקר בצילום פורטרטים. בשנים שלאחר מכן כבר הפך לצלם מוכר, זכה בפרסים רבים ובפרסומים של עבודותיו.
ווסטון לא היה צלם נופים טהור. מלבד נופים הוא צילם נושאים רבים נוספים כמו פורטרטים, דומם, עירום אומנותי ועוד. עד שנות ה-20 התאפיינו התמונות שלו בקווים מעוגלים ורכים בהתאם לסגנון הפיקטוריאליסטי (מהמילה Picture) שהיה פופולרי מאוד בתקופה זו. הצילום עוד נלחם אז על ההכרה בו כאמנות והרעיון היה שעל מנת שיחשב ככזה צריכות התמונות להידמות לציור. הן היו במכוון מעט מטושטשות ופחות מדויקות בפרטים הקטנים. לרוב הן היו מבוימות ולא מאוד ריאליסטיות. גם טכניקות ההדפסה בהן השתמשו הפיקטוריאליסטים יצרו לתמונה אופי רך יותר שהזכיר שימוש בעיפרון או במכחול. סגנון צילום זה הושפע במידה רבה מהציור האימפרסיוניסטי שזכה לשיא הפופולריות שלו בתקופה זו. כמה מהרעיונות המאפיינים את האימפרסיוניזם היו היציאה מהסטודיו החוצה, אל הטבע, ההתמקדות בנושאים יומיומיים יותר של החיים ותיעוד הרגע והאור המשתנה כמעט מדקה לדקה. לעוד מישהו זה מזכיר צילום נוף?
בתחילת שנות ה-20 השתנה אופי הצילום של ווסטון למודרני יותר, חד וברור. כמה מהתמונות המפורסמות ביותר שלו היו תקריבים של קונכיות, פלפלים (להם נתן מספרים) ועירום נשי שצילם בתקופה זו. סדרת צילומים ממפעל הברזל ארמקו באוהיו סימלה את המהפך הסגנוני שביצע - תמונות חדות וברורות מקצה לקצה. ב-1929 עבר להתגורר בעיירה כרמל בקליפורניה, אזור שמשך אליו אומנים וצלמים רבים, והחל לצלם את הנופים של אזור החוף, כולל את סדרת תמונות הדיונות של אושאנו שנחשבות מהטובות ביותר שלו. בשנת 1932 היה ווסטון (יחד עם אנסל אדאנס וצלמים נוספים) ממייסדי קבוצת F/64 שדגלה בצילום תמונות ישירות, חדות וברורות (בהיפוך מוחלט מהסגנון הפיקטוריאליסטי) ונקראה כך בשל מפתח הצמצם הקטן בו נהגו להשתמש בכדי להשיג עומק שדה מקסימלי. הקבוצה שכללה כמה מהצלמים הבולטים של התקופה הפכה לאחת המשפיעות בעולם הצילום, ו"הצילום הישיר" או "הטהור" הפך לסגנון המועדף על מרבית צלמי הנוף. לא עוד חיקוי של תחומי אומנות אחרים אלא תחום העומד בזכות עצמו ומנצל עד תום את היכולות הטכניות שהוא מאפשר.
ב-1937 הפך ווסטון לצלם הראשון שזכה למלגת גוגנהיים היוקרתית המוענקת על הישגים יוצאי דופן בתחום האומנות. בשנים שלאחר מכן הוא המשיך לצלם את נופי המערב והדרום-מערב אותם פרסם בשני ספרים שהוציא לאור ביחד עם זוגתו לחיים אז, קאריס ווילסון, שגם כתבה את הטקסטים. ב-1947 אובחן כחולה בפרקינסון ובעקבות זאת חדל לצלם. צילומיו, שבשלב זה הודפסו תחת פיקוחו על ידי בנו ברט, המשיכו לזכות בפרסום רב והוצגו בתערוכות ובמוזיאונים מהחשובים בארצות הברית. בשנת 1958 הלך אדווארד ווסטון לעולמו בביתו שבכרמל קליפורניה. הוא הותיר אחריו מורשת אמנותית אדירה שממשיכה להיות רלוונטית ומסעירה עד היום. ארבעת בניו שנולדו מאשתו הראשונה המשיכו את דרכו והיו צלמים מצליחים בזכות עצמם. הדפסות מקוריות שלו מבוקשות כיום על ידי אספני אמנות ומוזיאונים ברחבי העולם ומשיגות מחירי שיא שווסטון עצמו יכול היה רק לחלום עליהם. תרומתו לתרבות של קליפורניה הונצחה בחוף ווסטון, אחד החופים בפוינט-לובוס אותם נהג לצלם ונקרא על שמו. ב-1984 נכלל ווסטון בהיכל התהילה הבינלאומי לצילום (International Photography Hall of Fame and Museum).
Comments